תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה בבאר שבע
|
8853-08-10
12/02/2013
|
בפני השופט:
אלון גביזון
|
| - נגד - |
התובע:
פלונית
|
הנתבע:
אלמוני
|
| פסק-דין |
בפני תובענה כספית אשר הגישה התובעת נגד הנתבע על סך 100,000 ש"ח מכוח חוק לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק לשון הרע").
רקע:
1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1983, ומנישואין אלה נולדו להם ארבעה ילדים.
2. הצדדים מנהלים בפני מספר תובענות לרבות תובענות למזונות ולרכוש. אין ולא צריכה להיות מחלוקת כי מדובר במשפחה אשר נמצאת במשבר קשה ועמוק, אשר מי מהצדדים (ואולי אף שניהם) שאבו לתוך יחסיהם העכורים את ילדיהם .
3. לטענת התובעת, הוציא הנתבע את דיבתה רעה וזאת במספר הזדמנויות, והכל כמפורט בכתב התביעה.
4. לטענת הנתבע, הרי שמעולם לא הכפיש את שמה, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. לשיטתו, ניסה להחזיר את התובעת לשלום בית, והכל כמפורט בכתב הגנתו. עוד טוען הנתבע כי מדובר בתביעה פסולה אשר נועדה להפעיל עליו לחץ.
5. להוכחת התביעה, העידה התובעת עצמה. כמו כן, הוגשו מטעמה תצהירי עדות של XXXX, של XXXX ושל XXXXX. יצויין, כי בדיון שהתקיים ביום 5/4/12 בחר ב"כ הנתבע לוותר על חקירתם הנגדית של מר XXX ושל XXXX.
6. מטעם הנתבע העיד הנתבע בלבד.
7. בסיכומיו טוען ב"כ התובעת כי זו הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה ולהוכיח כי במספר הזדמנויות כמפורט בכתב התביעה, פגע התובע בשמה הטוב ובאופן שקמה לה עילת התביעה מכוח חוק לשון הרע. ב"כ התובע עותר לחייב הנתבע בפיצוי כספי בסך כולל של 100,000 ש"ח או לחילופין בסך של 50,000 ש"ח.
8. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, התובעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה, ומשכך דין התביעה להידחות. עוד מוסיף ב"כ הנתבע בסיכומיו (סעיף 33 לסיכומיו) כי דברים אשר נאמרו על ידי הנתבע אינם בבחינת לשון הרע.
המסגרת הנורמטיבית:
9. תביעה מכוח חוק לשון הרע הנה תביעה נזיקית לכל דבר ועניין, וכזו מוטלת על התובע להוכיח אותה במאזן ההסתברות בבחינת
"המוציא מחברו עליו הראיה". יוער ויודגש, כי ככל שהתובענה כוללת מספר "פרסומים ואמירות" אשר לטענת התובע מהווים לשון הרע, מוטל עליו להוכיח קיומו של כל "פרסום ואמירה" בנפרד. ההוכחה נדרשת בשני מישורים: האחד במישור העובדתי כי אכן הדברים נאמרו או פורסמו ידי הנתבע, והשני במישור המשפטי כי הפרסום והאמירה אכן מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק ובפסיקה.
10.
כבר בשלב זה, מצאתי לנכון לציין ולהדגיש כי ע"פ ההלכה הקיימת הרי שלא כל גידוף מכוער הינו בבחינת "לשון הרע", וכי המבחן הינו מבחן אובייקטיבי שאיננו מוכרע ע"פ כוונת המפרסם או הבנת הדברים בפועל אצל השומע, אלא מהי המשמעות שהיה מייחס לדברים אדם רגיל וסביר.
עוד יצויין כי
" קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כבלשון הרע תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שעילתן זו" ( ראה לעניין זה א.שנהר, דיני לשון הרע, תשמ"ז , עמ' 132 ). לדברים אלו משנה תוקף כאשר מדובר בסכסוכים משפחתיים, אשר מלווים במטענים רגשיים , ולצערי נגררים, לא אחת, לקללות ולגידופים.
11. בתובענה שבפני, מייחסת התובעת לנתבע מספר אמירות ופרסומים אשר לטענתה מהווים לשון הרע. על כן, אבחן באם התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בכל פרסום ובכל אמירה הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי כמפורט בסעיף 9 לעיל.
דיון והכרעה:
12. בסעיף 16 לכתב התביעה, טוענת התובעת כי בערב חג השבועות (18/5/10) הוציא הנתבע את דיבתה רעה עת אמר לבן
XXX
:
" נמאס לי ממנה"
" האמא חולת הנפש והמשוגעת שלך